עודד!
לכתוב קצת קשה, מבולבל, לא יודעת איך ומה לכתוב, אך מרגישה שכל מה שנצטבר בפנים פורץ החוצה אל החלל הריק, ועל פיסת נייר החלקה. את המשותף בנינו קצת קשה להעלות על הנייר רבים לא יבינו - אנחנו כן.
את הידידות העמוקה והכנה שהיתה בנינו לא הרבה ראו אך אנחנו הרגשנו אותה חזק.
כמה ערבים לפני האסון ישבנו בחדרך ודברנו על דברים שהציקו לי, וגם דברים שהציקו לך. ואז כשהדמעות כבר פרצו לי החוצה שמעתי אותך אומר לי: סמדר, תישמעי לאח הגדול שלך, הכל יהיה בסדר ואם אני אומר אז תאמיני לי. האמנתי עד לרגע שבו באו ואמרו לי: -
סמדר, עודד איננו עוד בחיים.
לעכל כל זאת זה היה ממני והלאה. אז ניסיתי להתנחם בעובדה שגם מול מציאות אכזרית וכואבת צריך לעמוד, איתן וחזק.
עודד דמותך נמצאת איתי בכל מקום, ובכל זמן וכשאנשים שואלים אותי היכן אני נמצאת ואני עונה: גרעין-עודד ישר מצטיירת מולי דמותך החסונה, ואני נזכרת בימים היפים בקן בשכון דרום כאשר היינו עולים לפעולות כיצד היית מטה את אזנך אל איזה פעוט או פרחח שדיבר אליך, ואז היית מתענין בבעיות הבוגרים ומנסה לעזור תמיד במה שהנך יכול ואפילו יותר.
כן, כזה היית רק מוכן לעזור ולעזור, להקשיב לאחרים, ולתת ממך המון, ותמיד עם חיוך על השפתיים.
כשבאת הביתה באחד הימים לחופשה קצרה, היית קצת עצוב, כשישבנו וניסינו לנתח ביחד את הבעיה, הוספת את חוש ההומור שלך ואמרת לי: - "סמדר תעזבי שטויות אני מספיק שמן, אם אצטרך לאכול גם את הבעיה הזאת אתפוצץ מרוב שומן". והוספת: "יהיה בסדר אתגבר" והכל עם חיוך על השפתיים.
עודד הפרידה היתה מהירה מדי לא אוכל לשכוח אותך אף פעם. דבר יחיד שמנחם אותי הוא, - שמתת בכדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות, מת בעת מלוי תפקידך.
לא אשכח אותך לתמיד
שלך
סמדר