אמא מספרת ...
חברים שראו את עודד כמה ימים לאחר היוולדו, קראו לו עודד היפ'פה. אחת המטפלות בבתי הילדים - אושי שמה, פינקה אותו במיוחד, אף על פי שלא היתה המטפלת שלו. פעם באו כמה אנשים מחוץ לארץ למעין צבי בכדי להסריט סרט על ילדי המקום. כאשר הגיעו לבית התינוקות ורצו להתחיל בעבודתם, הלכה אושי למיטתו של עודד, השכיבה אותו ב"פוזה" מתאימה ורק אז נתנה להם רשות להסריט...כמובן את עודד.
זמן קצר לאחר היוולדו היה עלינו לקחת את עודד הביתה בגלל הצפיפות הרבה ששררה בבית התינוקות. שבוע ימים שהה עודד בבית ושבוע ימים בכה בלי הרף. התחננתי לפני יהודית, המטפלת, שתיקח אותו חזרה לבית התינוקות, וכך אמנם עשתה. מאותו רגע בו הגיע עודד לבית התינוקות השתנה מצב רוחו והוא נעשה שקט, רגוע וחביב ביותר.
עודר גדל ושמן, כי אהב לאכול, אך סבל מפצעים בראשו. לפי עצתו של הספר גילחנו את כל שערותיו ונותרה רק "קרחת", אשר לעודד לא הפריעה במאום. הכנסנו אותו לבית - חולים בעפולה לבדיקות לתקופה של ששה שבועות, אשר היוותה תקופה קשה מאוד עבורו. אך הנה פרצה מלחמת סיני ועודד חזר הביתה כשבאמתחתו רשימה ארוכה של אוכל דיאטה עבורו כמובן. המטפלת והמבשלת, שהיו מודעות לתיאבונו הגדול עשו יד אחת במאמצים להביא את עודד על סיפוקו עם מאכלים אלו.
אם כן, גדל עודד ונהיה לאחד הילדים הנחמדים ביותר. תמיד צחק, כל כך אהב לצחוק עד שצחוקו דבק גם באחרים שסבבו אותו. ולבסוף צחקו כולם.
הוא אהב לעזור בכל מקום - אם בבית, בבית - הילדים או בכל מקום אחר.
לא פעם סיפרה לי סבתא זו או אחרת שעודד הציע לה את עזרתו בהביאו לה את פח הנפט שעימה - לביתה.
גם כאשר גדל ונכנס לעבודה במשק הוא השקיע בעבודה את כל כוחו. העבודה האהובה עליו היתה בענף המדגה, שם עבד מעל ומעבר לשעות העבודה המקובלות.
היו לו כבר מגיל צעיר דיעות ברורות ומוסכמות לגבי עניינים שונים. כאשר אחיו. גיורא, המבוגר ממנו בשנתיים וחצי, עלה לתורה בבית-הכנסת ב"זכרון יעקב", הודיע לי עודד. עם צאתנו מבית הכנסת, שהוא לא יעלה לתורה
בהגיעו לגיל המצוות. ואמנם. כך היה. עודד חגג את מסיבת בר המצווה במעין צבי כמו רוב חבריו אך לא עלה לתורה. דיעה ברורה היתה לו גם בענין הזמנת אורחים למסיבה בר המצווה. עודד ביקש ממני שלא אזמין אורחים - (מכרים או קרובי משפחה) אשר הוא אינו מכירם אישית. הוא טען שזו היא המסיבה שלו ואל לו להזמין אליה ולקבל כה מתנות מאנשים אשר מעולם לא פגש קודם לכן.
עלי לספר על עוד מקרה המצביע על התנהגותו האופיינית כל כך של עודד:
עודד היה אז בן שמונה שנים. ישבנו בחדר האוכל ואכלנו והוא שיחק עם חבריו בחוץ. כשלפתע נשמעו צרחות וקולות התרגשות גדולה. רצנו החוצה ומצאנו את עודד כשרגלו שותתת דם - הוא נפל בשעת המשחק על אבן ובשר רגלו נחתך מעל לברכו, ממש עד לעצם. מיד לקחנו אותו לרופא ואורי עם עוד ארבעה חברים החזיקו את עודד עד שהרופא גמר לתפור את החתך. התפירה נעשתה ללא הרדמה כלל ועודד צרח בכל כוחותיו והשתמש בכל אוצר המילים המוכר לו בכדי לא לחסוך מהרופא שום קללה. כאשר כילה הרופא מלאכתו ולעודד ניתנה הרשות לקום ולצאת, קם עודד, ניגש לרופא, ומכל עומק ליבו אמר לו - " תודה רבה ".
עודד היה מגושם בתנועותיו, אך דבר זה לא מנע ממנו להשתתף בהתלהבות רבה בענפי הספורט השונים.
עד לגיל חמש עשרה הוא עסק בשחייה והשתתף בהצלחה בתחרויות שונות מאוחר יותר התחיל לשחק בכדור - עף ובענף ספורט זה נשאר ועסק עד למותו.
עודד לא אהב ללמוד, אך כאשר נכנסה כתתו לבית ספר התיכון "כפר-גלים" הוא החליט להתחיל לקחת ענין ברצינות.
שנתיים למד בכפר - גלים, ולאחר מכן עבר לבית הספר "נעורים" לעשות בו את שנת הלימודים האחרונה.
בשנה זו אזר את כל כוחותיו ומרצו בכדי להצליח בלימודיו.
כאשר בא בסוף השנה הביתה וסיפר לנו שהוא נבחר ל"תלמיד המצטיין" היינו גאים מאוד.
עודד אהב את ביתו ואת משקו ובמיוחד אהב את בני כתתו.
לאחר שהתגייס לצבא הוא ניצל כל הזדמנות בכדי לבוא הביתה, גם אם הדרך היתה ארוכה וזמן שהותו בבית היה רק כמה שעות, הוא היה בא, לראות את החבר'ה, להגיד לנו שלום, לספר שהכל בסדר, ושוב היה נוסע, בחזרה .
עודד לא רצה שנדאג, תמיד אמר שאין שום סיבה לדאגה ושהכל בסדר. ביום בו קרה האסון חיכינו לשובו של עודד הביתה לשבת, כי בשבת זו הוא רצה לצאת איתנו לטיול.
אך הטיול לא התגשם. כשם שלא התגשמו כל התכניות אשר תיכנן בחייו לעתיד.
יהי זכרו עמנו תמיד