אלבום תמונות
שלוש שנים וחצי לאחר רכישת אדמות זרנוגה עובדה במחלקה להתיישבות של הסוכנות הצעת-תכנית מפורטת למושב. בתקציב שהוגש להנהלה הציונית נכללו הוצאות שנועדו לביצוע עבודות-ההכנה הראשונות ההכרחיות להקמת היישוב, ובחלוקתו יש העדפה ניכרת של יוצאי כנרת.
הפער בין הלכה למעשה היה רב, בעיקר בחלוקת הנטל הכספי ובהשתתפות המוסדות בו. היו גם עיכובים רבים ודחיות בכל שלב משלבי ביצועה של התכנית. אלה לא נבעו רק מקשיי תקציב, כפי שאפשר היה לצפות אולי בשנות ה-30 בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאציזם וכיוצא באלה, אלא בעיקר בשל עניינים פעוטים, שאפשר היה למונעם או לעוקפם. כתוצאה מכך רוב עבודות-ההכנה לא בוצעו בעתן, כי אם שנתיים-שלוש לאחר בוא המתיישבים, ורק לאחר לחצם והתערבותם הרצופים של המרכז החקלאי ו"התאחדות התימנים" ושל אישים, כגון יוסף שפרינצק ושמואל יבנאלי, או משה סמילנסקי, אפרים זקס וטוביה מילר מרחובות. אין ספק, שהתחלה זו ציננה בהרבה את התלהבותם ועיכבה במידה רבה את התפתחות המושב בשלביו הראשונים.
מחצית השנה לאחר בואם של הכנרתיים למושב נשלם חריש עמוק של הקרקע - שלב הכנה הכרחי בהכשרתה לחקלאות. אי הסדרת הבעיה לפני בואם גרם לעיכוב בהתפתחותו של היישוב. במשך שלוש שנותיו הראשונות חסרו בו גם תנאים מוקדמים אחרים - מים, פרצלאציה, גידור ואינסטלאציה - ובהעדרם חסרו היסודות החשובים להקמת המשק.
עם השלמת החריש העמוק הטילו באי-כוח מחלקת ההתיישבות ספק אם העבודה לא בוצעה לשווא, אם אמנם מתאימה היא לייעודה, ואם לא חרשו "אדמה כבדה מדי עבור תפוחי-זהב, במקום עבור מספוא", גם אם טען דוד שטרן, המנהל החדש של המחלקה להתיישבות, כי בנושא זה הוא "סומך על שפוטם של משה סמילנסקי וטוביה מילר", מגדולי הפרדסנים ברחובות, "שיחד עם י. וייץ (איש הקרן הקיימת), סדרו את חלוקת האדמה לסוגיה וליעדיה". הוא הציע "לשלח חמר לתחנת הנסיונות, לבדיקת סוג הקרקע". גם דבר זה היה גורם בעיכוב הנטיעות במושב החדש, ובינתיים עמדה בכל חריפותה שאלת קיומם היום-יומי של המתיישבים. עיכוב אחר נבע מהעדרם של סידורי מים במקום. פרשת המים היתה לבעיה הרצינית והחמורה ביותר במושב. היא גרמה לסיבוכים ולסכסוכים, לא רק בין הקבוצות השונות של התושבים, כי אם גם למעורבותם של המרכז החקלאי, הקרן הקיימת ומחלקת ההתיישבות. בחילופי-המכתבים הוטחו האשמות הדדיות, שהעניקו עוד מימד לסכסוך. בכל עניין נהגו המתיישבים לפנות אל המרכז החקלאי, ובייחוד לאברהם הרצפלד, יושב-ראש המרכז, שבהתכתבות עניפה פנה בענייניהם למוסדות הלאומיים. נראה כי במשך כל שלבי קליטתם נזקקו התימנים לפטרון, לקבוצת-לחץ ולאישיות ציבורית שתתבע את זכויותיהם מן המוסדות.
גם הפעם נענה להם הרצפלד ופנה בשורת מכתבים לשטרן. הוא מחה נגד "הזחלנות הרבה הקיימת בעניינים כה חשובים, ובפרט בהספקת המים במושב מרמורק". הוא האשים את המוסדות: "חדשים על חדשים עוברים והעבודה מתעכבת בגללכם... טמפו כזה בסדור הכפר... מעליב ומכאיב גם יחד". לבסוף, אמנם חפרה הקרן הקיימת באר במושב ובנתה בריכה למכון-מים, אך עברו עוד שלוש שנים עד שאפשר היה להשתמש בהם - עם השלמת בנייתן וחיבור צינורות להשקיית החלקות ולצריכה ביתית.
בעיקר סבלו מכך יוצאי כנרת, ראשוני המתיישבים בכפר. למעלה משנתיים נאלצו לסחוב על גבם מים מבארות הפרדסים של השכנים הערבים, מבארות פרדסני רחובות ומקבוצת שילר השכנה. משלא נפתרה הבעיה בסיוע הקרן הקיימת או המחלקה להתיישבות שקעו בחובות כבדים ורכשו לעצמם ציוד לאינסטלאציה.
יותר משנה לאחר בואם, עדיין לא זכו יוצאי כנרת לפרצלאציה של החלקות והמגרשים ולא לגידורם. הם ציפו לכך לא רק משום שרצו להתחיל סוף-סוף בנטיעה ובזריעה, אלא מפני שנוכחו לדעת ש"החריש העמוק המוקדם הולך לאבוד... וכבר האדמה מלאה עשב ואנג'יל... וצריכים לחרש שוב קודם הגשם". משלא נענו, נסעו נציגיהם פעמים מספר לירושלים - ללא הועיל. הם פנו לשטרן ולווייץ, אבל בעיני שטרן היו תמיד נלעגים. "אין תקציב, חבל שבאתם, יכולתם לכתוב," היתה תשובתו האופיינית. הגידור והפרצלאציה חסרו לא רק במגרשים אלא גם בשטחים שנועדו למספוא ולמטע, והמתיישבים היססו להתחיל בנטיעות לא רק משום ההשקעות הגדולות הכרוכות בכך, אלא גם מפני ששטחים אלה גבלו ממש בכפר הערבי זרנוגה, ועל כן דרשו שמירה של ממש. גם בתרצ"ב (1932) לא נשלמו "הסידורים הראשונים" בכפר, והקשיים נותרו בעינם. חזרו והתלוננו על כך שני אחים כנרתיים - דוד ויוסף בן דוד צאירי-מרגלית, בני ה"שריעה", הרב דוד בן-ישראל צאירי:
כבר כתבנו אל קה"ק (קרן הקיימת) בשביל חלוק הקרקע והשיבו... שעכשיו הדבר תלוי רק בך... מדוע אתה מעכב את חלוק האדמה? ולא נעלם ממך, שכבר החרישה הלכה לאבוד ואין אתה מרגיש בעלבוננו בחסר וברעב מחסר הפרנסה, ואתה הבטחת לנו כשנעבר מכנרת אתם תכלכלו לנו את החיים עד שנוציא יבול מהאדמה. ועכשיו השלכתם אותנו ככלבים רעבים גם צמאים. אחר שקבלנו הרע של הכנרת התחילה הכנרת לגמל לנו טוב בבריאות ומים, ונחיה בטוב. החלטתם להעביר אותנו, שלא נקבל את הטוב של כנרת... עכשיו לא ידענו מה הסבה שאתה מעכב חלוק האדמה... יען שאנחנו רוצים להוציא חיים ממנה להחיות אותנו ואת משפחותינו... מה אתה רוצה...
הם סיימו בשאלת תמיהה: "שתשאר האדמה בור?" לבסוף הזכירו גם את "הצרות שהמחלקה מורידה" על אביהם הזקן, ה"שריעה", שאינה מאפשרת לו "נחלה", כמו לשאר יוצאי כנרת והם ביקשו הסדרת הבעיה בהקדם. גם הרב עצמו הגיב בשורת מכתבים לקרן הקיימת ולמחלקת ההתיישבות על הוצאתו מרשימת הזכאים ל"נחלות שלמות", מטעם הקרן הקיימת, כשתתבצע הפרצלאציה. תוך שהוא מגולל סבלותיו בארץ, למן עלותו ובמשך שהותו בכנרת, הוא דרש ביטול רוע הגזירה ומימוש זכותו לנחלה. במכתבו האחרון בנושא זה אל שטרן, בה' באב תרצ"א (1931), הוא איים כי יפנה לגורמים אחרים כדי ליצור לחץ לזירוז פתרון בעייתו.
אל יקל בעיניך שאני אין אני מפותח ולא יכל לכתב. אנחנו נכתב לכל ערי ישראל על הענין הזה יען אני כ' שנה בק"ק... בבקשה ממך אל תבישני בעיני הבריות... הנח לי לחיות, למלוא ימי ושנותי בטוב בלא חרפה ואחר כן קרן קיימת וההנהלה וקה"י (וקרן היסוד) ידם על העליונה אין מי יוכל להמרות את דבריהם...
לבסוף נעתרה לו מחלקת ההתיישבות. הוכן לו חוזה-חכירה מיוחד, שכלל סעיף "המאשר שאחרי מותו ומות אשתו יעברו כל הנכסים לרשות קה"י (קרן היסוד), אם בינתיים לא יוולד להם יורש".
משלא קיבלו המתיישבים, להוציא הכנרתיים, כל הלוואה להקמת משקם מן המוסדות המיישבים, התאמצו שלושים מהם להשיג הלוואות מ"קופת מלווה של תימני-שערים", ובאמצעותן יצרו את ענף המטעים במושב, שהיה לענף החשוב ביותר בו. דומה היה, כי המקום עולה על דרך-המלך. כדי לעמוד בהתחייבויותיהם הרבות וכדי להתפרנס, נאלצו לעבוד קשה בפרדסי המושבה, ובשכר נמוך, ואחר-כך ניצלו כל שעה פנויה וכל פרוטה יתירה כדי להוציא אל הפועל את העבודות הראשונות על אדמתם, לבנות לעצמם משקים זעירים ולהרחיבם צעד אחר צעד. אלא שמבנה המשק המושתת על ענף ההדרים לא התאים לאמצעים הדלים. משהניבו סוף סוף העצים, במקום שיוקל מצבם, אכלו חובותיהם את הכנסות המשק. מלחמת-העולם שפרצה לאחר-מכן גרמה לסגירת השוק בחוץ-לארץ ולחיסול כמעט-מוחלט של ענף המטעים. דבר זה היה שלב בהדרדרות המושב לקראת סיפוחו לרחובות, שלוש שנים לאחר מלחמת-העולם השנייה.