בימי המאורעות הורע מצבם של המתיישבים בכפר. בי"ב בסיוון תרצ"ו שוב כתב המוכתר לשטרן, מנהל מחלקת ההתיישבות, והפעם בנימה חריפה יותר:
זה היום כשנה לערך מיום שהתבשרנו מעל דפי העתונות על החלטת הקונגרס הציוני בלוצרן, שהחליטו לתת תקציבים והלוואות לחזוק המושבים החדשים ובסוס המשק הקיים... כתבנו תזכיר לכב' על המצב במושב... והגשנו אותו לכב' ע"י מרכז התימנים בא"י... הצענו לכב' את הסכומים הדרושים להקמת משקנו הרופף ובסוסו וקוינו שכב' יבוא ויבקר אצלנו ויראה את מצב משקנו החקלאי הצעיר הזקוק לעזרה מידית... [ו] את המשק הביתי שעוד לא היה ולא נברא, ורק חולמים עליו... לדאבוננו התחולל המצב הזה שבא פתע פתאום (המאורעות)... והוא שהפריע לבקור שהיה צריך להיות אצלנו...
והוא העיר:
מה מאוד הופתענו כשראינו את הדו"ח שהתפרסם בעתונות, שקה"י (שקרן היסוד) והסוה"י (הסוכנות היהודית) הוציאו בשנה זו לצרכי התישבות חקלאית סך 137,000 לא"י... ואיפה חלקנו מזה? ולמה בשבילנו אין כסף? האם אנחנו לא בונים את הארץ ומחיים את אדמת הלאום? אנחנו האלמנט הדרוש לארץ וגם הארץ דרושה לנו. אבל מה נעשה אם אדוני הארץ ושליטי העם לא מכירים אותנו ולא מתחשבים עם בקשותינו?
את דבריו סיים במלים אלו:
עכשיו באנו לידי הכרה שרק אתם משלים אותנו בהבטחות של בקורים ודחיות מחודש לחודש עד שתעבור תקופת ההחלטה הנ"ל ויבוא הקונגרס הכ"ו ועולם כמנהגו נוהג... אנו נכתוב לכל הגבירים המתנדבים שבחו"ל (שבחוץ לארץ), שהנתמכים אין להם שום חלק בתקציבים ולא בהלוואות שהוחלט עליהם בקונגרסים הציוניים, החל מט"ו אלף הלא"י שהוחלט לתת לתימנים בקונגרס הי"ד ועד החלטת הקונגרס הי"ט בלוצרן....
התשובה היחידה שהתקבלה מן המחלקה כעבור שבוע, דרך התאחדות התימנים, היתה הבעת זעם ומחאה על שהעז מי מן המתיישבים במרמורק לשלוח מכתבים כאלה; אולם לא נאמרה מלה אחת לגופם של דברים. התשובה הסתיימה בדרישה להחזיר את המכתב לשולחו. "מכתבים כאלה אינם יכולים להתקבל על ידינו," ציין שטרן.
בינתיים החמירה שאלת הביטחון ביישוב העברי כולו, והכפר נקלע לקלחת ה"מאורעות". נוכח המפגעים והנזקים שעוללו לו ערביי זרנוגה גולל הכפר את בעיותיו לפני המוסדות, וביקש את עזרתם:
...בשבוע האחרון התחילו השכנים הערבים לשלח ידם במשקי חברינו לעקר עצים בני שלוש וארבע שנים. בתחילת המהומות התחילו לקלקל צנורות גם שחטו ארבעה ראשים וגנבו שניים. השחיתו... עצים ע"י גמלים ועזים... וכבר הודענו בעתונות ע"ז (על זה) בזמנו, שבליל חמישי שעבר עקרו 37 עצים בני שלוש... ובליל שלשום עקרו דונם וחצי עצים... ושמונה עצים גדולים... הכל בפרדסים הסמוכים לכפר זרנוגה, ועוד ידם נטויה... ולע"ע (ולעת עתה) מעריכים את הנזקים הנ"ל לסך 150 לא"י... אנו מצדנו התעוררנו ע"כ (על כן) ובקשנו מסגן המושל... קומרוב... שימנה מאתנו שני גפירים לשמר על הרכוש... והסכים. אנו מבקשים הלואה קנה ע"מ (על מנת) שנוכל לעמוד על המשמר בכוח בטוח, ואל יתעללו זרים בעמלינו ועינינו רואות ויש לאל ידינו למנוע כל השחתה שהיא...
בסוף אותה שנה הגיעה לכפר משלחת ובה שני אנשים מטעם מחלקת ההתיישבות, אברהם טביב, סגן יושב-ראש התאחדות התימנים, ושמעון מקלר מן המרכז החקלאי. הם חקרו ודרשו בבעיות הכפר יותר מרוב חברי המשלחות שקדמו להם, וזכו להערכת המתיישבים ולשיתוף-פעולה מצדם. לאחר הביוקר, הגיש מקלר (2.11.1936) דין-וחשבון מפורט לדוד שטרן. היה זה דין-וחשבון יחיד שהקיף את ההיבטים השונים של בעיות המשק בכפר, ועל כן נודעה לו חשיבות מיוחדת בעיני המחלקה. התמונה העולה ממנו על המצב בכפר מתאימה לזו שתוארה לעיל במכתבי הוועד והמוכתר למחלקת ההתיישבות.
בסיכומו של הדו"ח נאמר כי העבודה נעשית לעתים בשיטות פרימיטיביות, בשל העדרם של תנאים מתאימים, אך גם מחוסר ידע, ו"למרות בקשותיהם החוזרות של התושבים, מעולם לא נשלחו אליהם יועצים ומדריכים לעבודה חקלאית." דבר זה התאזן לעתים קרובות על-ידי "חריצות יוצאת מן הכלל" של המתיישבים "מלבד מקרים בודדים"; לכן "יש שהביאו כבר את המטע למצב של נושא פרי (9,000 תיבות אשכוליות השנה)..."
מקלר העריך כי הבעיה המעיקה ביותר היא בעיית המים:
המתיישבים קונים מים להשקאת הפרדסים במזומנים, ודבר זה מכביד ביותר... לנצול המים באופן רציונלי היו נאלצים לסדר גם אנסטלציות - הכל באמצעים עצמאיים, ללא כל תמיכה של המוסדות.
הוא ציין כי בכפר "שני סוגים של מתיישבים": משפחות הכנרתים "להם ניבנו בתים, ניתן גדור, הכשרת המגרש ורפת בנויה"; ו"סוג שני" - 35 משפחות מתיישבים, שבעלותם על הקרקע קיבלו רק בתי-דירה.
בסיכום הפרק על המשק הסיק מקלר כי למרות ש"מצבם הכלכלי אינו מזהיר ביותר והם שקועים בחובות עצומים, יש תקווה שיתאוששו אם ייעזרו על-ידי המחלקה". זאת ועוד: למרות עבודתם המפרכת בחוץ ואמצעיהם הדלים, הנה רוב השטחים עובדו, וביותר אלה של הכנרתיים (והוא מפרט הישגיהם בהתפעלות מודגשת וחוזרת), אבל "היו גם שטחים שנשארו בור, בשל חוסר אמצעים לרכישת הכלים הראשונים לעבודתם ולנטיעתם, או מחסר מים, או בשל מחלה, או זקנה של המתיישב". אולם אפשר למנות גם סיבות אחרות, שלא היו תלויות רק בהם, מצבם של משקי הכנרתיים מעורר מחשבה על מקורו של השוני בינם לבין שאר המתיישבים. אפשר שמשום שהיו בכנרת בחברה פתוחה ביחס, על-יד "החלוצים", למדו מהם חלק מהרגלי-העבודה והגיעו להישגים מרשימים במשקיהם. לעומתם הסתגרו יוצאי שעריים בשכונתם, וזכו לתשומת-לב קטנה יותר של המוסדות.
הדין-וחשבון התייחס גם להרכב הכוחות בכפר ואישר כי -
הענינים הצבוריים אינם נמצאים בסדר הדרוש. הכפר מפולג לשנים, וצד אחד אינו רוצה להכיר בצד השני. לועד המושב אין למעשה כל שליטה על המתישבים. סלע המחלקת גם כאן, היא שאלת המים ומחירם... כך גם בשאר עניני המושב: החינוך, קופ"ח (קופת-חולים), השיווק, הכל מסתדר ע"י כל אחד כהבנתו וכרצונו... דרישות המתיישבים הן רגילות, ואין השואה עם שאר מושבי-העובדים.
גם כאן "עומדת בשורה הראשונה שאלת הספקת המים לשתיה ולהשקאה", ואם לא תוסדר בהקדם - "כל עמל המתישבים ירד לטמיון". כדי "להפיק מן המטעים את הטוב ביותר שבענף זה" הוא המליץ בראש-וראשונה על מתן "יעוץ והדרכה" שיביאו ל"יעול וחסכון ידוע בהוצאות". למרות הדין-וחשבון "לא נשתנו הדברים במרמורק, וגם אחרי חכיון של שנתיים לערך שאנו מחכים להגשמת החלטת הקונגרס הציוני הי"ט בדבר תקציבים והלואות", התלונן מוכתר הכפר, וביותר - לאחר שביקרו בו "השליחים הנכבדים מקלר וטביב, וקבלו פרוט המצב מכל המתישבים" נשאר המצב החמור".
מתברר כי -
התקציב אמנם הגיע אך לדאבוננו קמו המיניסטרים שלנו... ומנהל מחלקת הכספים הא' הארי סאקר ומר שפרינצק וגלוסקא ושנו את מטרתו מחקלאי לעירוני... ועוד הוסיפו עליו השתתפות הממשלה עד 100,000 לא"י וכל זה הלך לכיסי הפועלים התימנים בעיר... ונתקפחה החקלאות התימנית הזעירה.
הוא הדגים בעיותיהם על-פי המצב במרמורק: "עדיין 70% מהפרדסים מקבלים מים דרך צנורות הערבים שבפרדסים הסמוכים ומשלמים להם את מיטב הכסף", אך השנה יותר מבעבר מאיימות עליהם ה"כנופיות" -
לולא הקנסות שבחוזים היו הערבים מפסיקים לנו את המים מתרצ"ו, ולכן יש לקדם פני הרעה בעוד מועד... ואם יחפצו המוסדות לשפר החקלאות אצלנו, נחוץ יהיה לחפר ג' ד' בארות לפחות... כן נחוצה הלואה של 4000 לא"י עבור משק-בית, תרנגולים, פרות ועזים, כי מי יאמין שמיום שדרכנו במושב עוד לא זכינו לשתות כוס חלב משלנו? ואם קונים חלב או לוקחים עז ערבית הנותנת 3 אוקיות חלב ליום זה רק בשביל הנשים המניקות וילדיהן הקטנים... בעבור זה נחלשים ומזקינים הפועלים התימנים טרם זמנם, ומי אשם בזה אם לא מנהיגינו?
למרות לשון ההגזמה הנקוטה בזה, הנה עיקר הדברים היה נכון, ובעית המימון המשיכה להעסיק את רוב התושבים. מצב זה נמשך גם אחר-כך והחמיר בימי-המלחמה. בצד ידיעה ב"הארץ" מיום 13 ביולי 1943, כי "נחתמו סו"ס (סוף-סוף) חוזים בין המתיישבים והקק"ל... לאחר דיונים שנמשכו 7 שנים..." הובא תיאור המצב בכפר באותה תקופה, וגם בו נשנות ועולות אותן תלונות ותביעות. בסופו של המאמר בא סיכום קצר, המצביע אמנם על התקדמות-מה בכלכלת המשק: "ב-1938 עבד המשרד הקבלני עבוד שנתי 361 דונם פרדס ב'מרמורק'", וקטף 285,000 תיבות הדר, לעומת 150,000 תיבות הדר ב-1937. השכר היומי לפועל - 200 מא"י ולפועלת 175 מא"י.