מסתבר אפוא, כי ניסיון התערותם בחיי המושב התעכב, ובעצם נכשל במידה רבה, בעיקר משום חוסר ההענות של החברה והמוסדות הקולטים ליצור להם את התנאים והכלים המתאימים להיקלטותם בהתיישבות החדשה, הן משום חוסר ניסיונם, הן מחוסר תקציבים מספיקים. ייתכן, שהיה זה גם בשל מנת הזלזול שחשו כלפי התימנים ואי-האמון ביכולתם ובכושרם לעמוד במבחן חיים קשה שמציב מושב-עובדים. עובדות אלו עומדות בניגוד לתנאי היסוד שאיפיינו את העלייה התימנית: רוב העולים, ואולי כולם, היו עובדי-כפיים בארץ-מוצאם, ולכן לא היה כל קושי לעשותם "פרודוקטיביים". הם גם לא נדרשו להפוך אידיאל ערכי לנושא הגשמה. הם היו "עם עובד", כלשונו של שפרינצק, חקלאים, בנאים ובעלי-מלאכה זעירים. בעלייה התימנית, ובכלל זה במתיישביה במרמורק, גם לא היתה קוטביות גדולה מדי, לבד מן ההבחנה המסורתית של מחוזות המוצא: לא היו בהם עשירים גדולים ולא עניים מרודים, לא "משכילים" גדולים, במובנה המודרני של המלה, ואף לא אנאלפבית אחד בקרב הגברים. בבואם, היו כולם דתיים ואף אדוקים ביותר בדתם, והיה בכך כוח דחף חזק לא פחות מן המניע הציוני הלאומי.
מנקודת-מבטם של התימנים היתה העלייה לארץ-ישראל הגשמת חזון של דורות, אבל היא גם הביאה עליהם שורה של זעזועים קשים, שגרמו לחורבן שלמותו של עולמם המסורתי, על ערכיו ומוסדותיו; על כן הנחילו להם ניסיונות ההיקלטות גם הרבה מפולות מביכות ומשפילות. כתוצאה מכך הסתגרו בעדתיות מוגזמת, ולא רק משום שבגלותם חיו בבדידות מתמדת ובניתוק מגוף העם. הבידוד החברתי והסביבתי שחיו בו איפשר להם להמשיך ולקיים בארץ את אורח-חייהם המסורתי ולשמור על הרציפות וההמשכיות התרבותית בין הדורות; וייתכן כי באורח פאראדוקסאלי הקל את תהליך הקליטה בכלל, משום שריכך את המשבר הכרוך בהסתגלותם לתנאי הארץ.
מבחינה זו אפשר להבחין בהתפתחות כפר מרמורק בשתי מגמות סותרות, אשר למרות התמורות שחלו בהן שרד כיוונן המרכזי. המתיישבים גילו נאמנות עמוקה לחברתם בכפר ולעדה, עד כדי בדלנות וקנאות, שגם שימרה נאמנות זו, מחד-גיסא; ומאידך-גיסא - הם הראו רצון ברור להשתלב בחיי היישוב והארץ, גם אם נדרשו לסיוע מן החוץ.
גלי-העלייה שפקדו את הארץ בתקופה זו הביאו אמנם לגידולו של הכפר ולהתרחבותו, אך בו בזמן הם נתנו דחיפה לתהליך סותר שהתחולל בו - אבדן צביוני הכפרי והחקלאי והפיכתו ממושב-עובדים עצמאי לשכונה עירונית של רחובות.