אלבום תמונות
פרשת המים בכפר והטיפול בה הם בבואה נאמנה ליחסים שנתהוו בין המוסדות לבין המתיישבים. לשם הסדרתה של הבעיה ביקשו אנשי הכפר, עוד בימיה הראשונים, להטיל מרותם של המוסדות והתערבות תקיפה וחד-משמעית, כגוף מדריך ומכוון ומפעיל לחץ מוסרי וחומרי על הצדדים היריבים. אך לא כן היה, ומשלא נענו המתיישבים התפתח הסכסוך לממדים שחייבו פנייה לערכאות והתערבותה של המשטרה. במהלכו איימו התושבים בשביתות ובהפגנות, ואפילו בפנייה אל דעת-הקהל. כדי להביא קץ לסכסוך נאלצו המוסדות להיסוג מעמדותיהם, ולהסכים בכך להפרת חוקיהם-הם.
בשנים 1944-1936 היה הסכסוך סביב שאלת המים הציר המרכזי שעליו נסבו חיי-הכפר במרמורק. כמה שלבים היו לו לסכסוך, כל אחד חמור ממשנהו מבחינת מהלכו ותוצאותיו, הן במישור הפנימי - לגבי בעיות החברה והמשק במושב, והן במישור החיצוני - במערכת יחסיו של הכפר ונציגיו עם המוסדות והארגונים שליווהו למן היווסדו, ובעיקר הקרן הקיימת, המרכז החקלאי והתאחדות התימנים.
כאמור, הקימה הקרן הקיימת בשנותיו הראשונות של הכפר בריכה ומכון-מים. במשך הזמן נדרשו בו שינויים ותיקונים יסודיים, וכדי לממנם הטיל ועד הכפר מס חודשי על המים, שנוסף על מחירם על פי תעריף. רוב התושבים סירבו להכיר במס זה, ולכן הפכה שאלת מימון המים לנושא מחלוקת קשה ועיכבה אספקתם. בינתיים הלכו ונידלדלו גם מי-המכון, וועד הכפר ראה בכך עילה לפנות ל"חברת המים א'" כדי שתקבל לידיה את האספקה ותקשר את הכפר עם כפר גבתון הסמוך. ב-1937-1936 פתח ועד הכפר במשא-ומתן עמה, ואולם זה התארך והתעכב כמעט שנה. שוב נדרשה התערבות הרצפלד לזירוז המשא-ומתן. נראה כי אחד העיכובים נבע מכך שנדרשה הקמת אגודה שיתופית, שתהיה בא-כוח הכפר לפני "חברת המים א'"; בגבתון כבר היתה אגודה כזו, ולפיכך הציע הרצפלד לצרף אליה את מרמורק, אולם שני הכפרים ביקשו לשמור על אוטונומיה במשק המים והתכנית לא יצאה אל הפועל. כך הוקמה במרמורק "אגודה שיתופית לאספקת מים", שכללה תחילה רק חלק מן התושבים; ביולי 1937 עבר מכון-המים שבכפר לבעלות "חברת המים א'".
למן הקמתה של ה"אגודה" נכרכו שאלת המים והרכבו של ועד-הכפר והיו למוקד הבעיות החברתיות בו; השלכותיהן ניכרו גם בבעיות המשק. כאחראי לענייני המים במושב, הפך בהדרגה "ועד האגודה" למתחרה בוועד-הכפר. גם אם לא נוצרה אגודה משותפת למרמורק ולגבתון, סופקו להם המים במשותף, וכך היתה עוד עילה לסכסוך בין שני הכפרים השכנים. גם במרמורק התעוררו קשיים, לפי שהיו תושבים שלא שילמו בזמן עבור המים, וחברת המים הפסיקה מדי פעם את אספקתם. החברה הכניסה גם שיפורים ותיקונים במכון-המים במקום, כראות עיניה, ודרשה מן התושבים לממן את ההוצאות. אולם הללו לא הודו בכל החובות החדשים שהטילה עליהם, בעיקר על שום שלדעתם הפלתה אותם החברה לרעה בחלוקתם. היתה שוב עילה לסגירת המים, גם אם היה זה בתקופת החגים. פיגור קטן בתשלום שוב גרר סגירה של המים, גם כאשר שרר אבל כללי בכפר בתקופת ה"מאורעות" לאחר הירצחו (ביולי 1938) של אחד התושבים בידי ערבים מזרנוגה. יחסה של "חברת המים" הגדיש את הסאה בעיני חלק מן המתיישבים, ולפיכך החליטה קבוצת תושבים לקדוח באר במגרשו של ב' שרעבי, אחד מתיישבים, וזו התגבשה ל"סיעה ב'". מתיישבים אחרים "סיעה ע'" - ניסו להפסיק את הקידוח באמצעות הקרן הקיימת, אך לא נענו. למרות התערבות התאחדות התימנים והמרכז החקלאי, המשיכה "קבוצה ב'" ונתמכה עתה בוועד-הכפר. זה השיב על הדרישות להפסקת העבודה כי הדבר "בנפשו של הכפר" ו"לא מתוך שלוה" נעשה הקידוח. רק לאחר חודש איים וילנצ'וק, מנהל "חברת המים", במאסר הקודחים אם ימשיכו בפעולתם; וכך אירע; לאחר מאסר חלק מן הקודחים, ובראשם ב', נפסק הקידוח עד לשחרורם.
לאחר שלוש שנים וחצי החריפה הבעיה והעמיק הקיטוב החברתי. הכפר התפלג לשניים: הרוב, ועימו יוצאי כנרת, קיבלו אספקת מים מן הבאר החדשה של ב' ובחרו בוועד חדש לכפר מרמורק לייצגם. ואילו המיעוט - "סיעה ע'" - המשיך לצרוך מימי "חברת המים", התנתק מן האחרים ובחר לו ועד משלו, שיצגו לפני המוסדות - "ועד מתיישבי כפר מרמורק - צרכני חברת המים", ובקיצור - "ועד המתיישבים" (להבדילו מן ה"משתכנים"). כמייצגת הרוב המוחלט בכפר פנתה עתה "סיעה ב'" ישירות אל הקרן הקיימת ותבעה את מה שהיא ראתה כ"חלק מזכויותיה בכפר... החזרת ברכת המים הקיימת לתושבים המהווים 90% או הסכמת הקק"ל לבניית ברכה ע"י התושבים הנ"ל, במגרש הציבורי ליד הברכה הקיימת". היא נימקה זאת לא רק בטענה שהיא ייצגה רוב של 757 נפש מתוך 861 תושבי הכפר, אלא משום שהעניין היה מפגע תברואתי חמור ומקור למחלות. כן העידה עליה את משרד הבריאות הממשלתי ש"רבים חלו בכפר במחלות פנימיות ובמחלות מעים... וחמישה עברו ניתוח להוצאת אבנים מהכליות..." בשל שימוש במי הבאר לא בריכה ומכון-מים. לבסוף הביעה הסכמתה לכל פתרון, ובלבד שלא "תסבך אותה שוב עם חברת המים, שביחס אליה החלטתה סופית", ואינה רוצה לקשור עצמה אליה עוד. דבר זה עורר את התנגדותם הנמרצת של אנשי "סיעת ע'", שנתמכו עתה על-ידי יוצאי כנרת - הישג חברתי חשוב גם בעיני המרכז החקלאי. הקרן הקיימת נסוגה מפני קביעת הרוב בכפר, והפרשה נכנסה לשלבה המכריע - הסכמתה למסור את הבריכה ואת מכון-המים ל"סיעה ב'", לא לפני שאנשי הקבוצה איימו, כי אם לא תבוצע המסירה בהקדם, יפרסמו בעיתונות כל "מעשיהם הטובים" של המוסדות וגם יפגינו לפני הקרן הקיימת בירושלים.
במגרש הציבורי של המושב, במרחק 20 מטרים מן הבריכה הראשונה, הוקמה בריכה שנייה, העומדת שם עד היום. ניסיונה האחרון של "סיעה ע'", שביקשה לשמור בעקשנות מופלאה על "צביונו החקלאי והכפרי של מרמורק" כמושב, על-ידי מניעת "השתלטות הרוב של המשתכנים" ו"מפירי החוק" עליו, עלו בתוהו, בעיקר בשל אי-התערבותם של המוסדות. הרוב אמנם קבע את דמותו של המושב גם לעתיד: במצב החברתי שנוצר אז במקום, היה זה רוב המורכב בעיקרו מ"עולים חדשים", אשר במאבק על קיומם בארץ ובניסיונותיהם להתערות בה, דחקו לא רק את מיעוט ה"מתיישבים" אבל גם את חוקי המוסדות הלאומיים. פרשת המים בכפר היתה בעיניהם הזדמנות שלא הוחמצה, אם גם מן הבחינה ההתיישבותית הטהורה היתה גורם מזרז ושלב נוסף בהתפוררות המושב.