אלבום תמונות
בשנת 1926 רכשה הקק"ל 700 דונם אדמה מן הכפר הערבי זרנוגה. השטח נרכש בעזרת תרומה של ד"ר מרמורק, רופא ועסקן ציוני, מעוזריו של הרצל, ולכן נקרא הכפר על שמו.
האדמות נועדו ל-35 משפחות משעריים, שהיו נתונות במצוקת דיור. אך הן לא היו הראשונות להתיישב במקום. קדמו להן 10 משפחות שנאלצו לעזוב את כנרת, והמוסדות שילבו את פתרון שתי הבעיות.
ב-1910 עלו מהכפר שעובה, במחוז שרעב, מספר משפחות ובראשו הרב דוד צעירי, המכונה אלשריעה=השופט, הדיין. שנתיים ישבו בחדרה וב-1912 עברו לכנרת. הרב ועוד שתי משפחות התגוררו ב"בית המוטור" על שפת הירדן והשאר בחושות טיט, שבנו לעצמם בקרבת מקום. הם עבדו בביתניה בדגניה ובכינרת המושבה, בסיקול אבנים, בעקירת עצי שיזף ובנטיעת אקליפטוסים לייבוש ביצות.
הם סבלו מאד מפגעי הקדחת ומחלות אחרות והתמותה הייתה רבה. ומ-14 המשפחות שהגיעו לכנרת נותרו 10 בלבד ואף הן איבדו רבים מיקיריהן.
בקשותיהם החוזרות ונשנות של התימנים, שיביאו עוד משפחות למקום ויבנו להם בתים, לא נענו. קבוצת כנרת, שישבה בחצר של חוות כנרת, בקשה להתיישב על הגבעה ופרוש הדבר היה - העברת התימנים משם.
כתב יוסף מרגלית בן הרב" למעשה לא רצינו לעבור, הרבה זמן הם רצו שנעבור ואנחנו לא רצינו. הדבר היחידי שגרם לנו לעבור היה חוסר המניין בבית-הכנסת. אבא אמר: בתימן לא הייתה לי גלות. הגלות היא בארץ ישראל. אם בשבת אני לא יכול להתפלל זה גלות, אני לא יכול להישאר פה".
הוצעו להם שלושה מקומות להתיישבות ומתוכם הם בחרו ברחובות. הרצפלד (יו"ר המרכז החקלאי) היה ידיד של תימני כנרת והוא שהשיג את ההלוואה לבניית עשרת הבתים הראשונים.
בז' בכסלו תר"ץ (9.12.1929) הונח היסוד לבניין עשרת הבתים הראשונים בכפר - מרמורק, מושב העובדים הראשון של יהודי תימן בארץ, משנסתיימה הבניה התיישבו התימנים במרמורק. כעבור שנתיים, משניבנו בתים נוספים הצטרפו אליהם המשפחות משעריים. כל מתיישב קיבל חלקה בת 10 דונם - 2.5 דונם ליד הבית ו-7.5 דונם במרחק מה, לנטיעת פרדס.
ב-1934 הגיעה לכפר קבוצה חדשה של מתיישבים, כשבעים משפחות של עולים חדשים, אף הם ממחוז ביקשו להתיישב במחיצת ה"שריעה" המפורסם. הם אלו שהקימו את בית - הכנסת על שם שלום שבזי.
געגועיהם של יוצאי כנרת לכנרת לא פסקו והכאב על שנאלצו לעוזבה לא חדל. שלוש ילדות, שנולדו לאחר הגיען למרמורק נקראו בשם "כנרת", והרחוב בו בנו בני המייסדים את בתיהם נקרא "רחוב כנרת". אך הביטוי המוחשי ביותר לגעגועיהם הם עצי התמר.
מדי שנה נהגו הכינרתים (כפי שהם נקראו) לפקוד את קברות בני משפחתם בבית-העלמין של כנרת. ובשובם הביאו עמם ייחורי תמרים מ"גן רחל" ונטעו אותם בכפר- מרמורק, וכך העבירו לשם פיסה מביתם הקודם בכינרת.
פרשת יהודי כנרת לא שכחה עד היום. התימנים עזבו בכאב רב את המושבה, בתחושה שגורשה ממנה ופצע זה חי אצל רבים מהם ומילדיהם עד היום. ניתן לציין את הסרט "דקל שפל צמרת" שנעשה על הפרשה, הצגה בשם "יש לי
כנרת" מאת חיים אידיסיס, ואת ספרו של פרופ' יהודה ניני "היית או חלמתי חלום" כדי להבין שהפרשה לא שכחה.
מתוך הספר: "תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב-1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתכניתם של חברי קבוצת כנרת - שעל ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ושתייה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת יישובם של עולי תימן - קיוו שיוכלו לאלץ אותם לעקור מן המקום. לאחר 18 שנה אכן נעקרו מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקרבנות לא מעטים בנפש…"
פרופ' יהודה ניני רואה בסיפורן של 10 משפחות אלו מיניאטורה היסטורית של מסכת היחסים בין הישוב לעולי תימן. כלומר: התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא. לבין עולים חסרי ארגון ונטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית.
"לכאורה זה סיפורן של עשר משפחות, למעשה זהו סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ ישראל שנשסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ה"מזרחיים" ל"אשכנזים" ובין דתיים לחילוניים…" הוא רואה בסיפורם סיפור של אהבה שהוחמצה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום.