בני ורעי הטוב, עמית:
מה יכולה אם לכתוב על בנה האהוב שאבד לה לעולמים. אנא ענה לי, בני:
מה יכולה אני לומר לאחר שאבדת לי סופית. עברתי מסע ארוך, מייגע וכואב. הרבה כאב. כאב ודמעות לרוב. עדיין קשה לקלוט ולעכל את אבדנך. יש רצון לבכות, לצעוק ולשאול למה ושוב לבכות ולבכות...
מחשבות רבות מתרוצצת בראשי. מחשבות על המקריות, על הגורל, שאפילו אתה, שהפצת הרבה בטחון סביבך, לא נמלטת ממנו.
המקריות הזו המדויקת של שעת לידתך ושעת מותך. נולדת בשעה תשע שלושים וחמש בבוקר ונלקחת מעמנו בשעה תשע שלושים וחמש בערב.
יתכן ואין לכך שום קשר. שום משמעות. אך לעולם אין לדעת.
מעתה, אמית, הכל בחיינו יתחלק לשני חלקים: הזמן והאירועים שנעבור בלעדיך.
מעתה הכל כה שונה בחיינו. שינוי פרופורציות מוחלט. סולם עדיפויות וחשיבות שונה. אני מנסה להתמודד עם האבדן וההתמודדות היא קשה. מנסה להיות טבעית, לעבוד קשה, להתעייף, לדבר על הכל ומתחת לכל זה ישנו בכי ארוך ומתמשך...
עבורי היית הכל. בן טוב, ידיד מבין וקורן חום. אתה חסר לי כל כך, יקר לי כל כך. הייתי יכולה לדבר על הכל איתך. לכן, המכה קשה כל כך.
כשאני חושבת עליך, אני זוכרת אותך חבר של כולם. עזרת לזולתך בלי גבול של זמן, יכולת ומאמץ. תמיד רצית להגיע לשלמות, לטוב ביותר וגם בכך לא חסכת מאמץ. זוכרת אותך חרוץ, שקול, נבון ותמיד מטיף לשיפורים.
הייתה בך ספונטאניות, כנות, הומר, וציניות והרבה צחוק. הייתה בך גם רצינות רבה, מחשבה ותשומת לב.
כל כך הרבה תחומים העסיקו אותך. את כולם אהבת ובכולם השקעת עבודה רבה וקצרת הצלחות. ידעת לעודד וגם לבקר. לא תמיד היית מרוצה מעצמך. לפעמים שאלת למה אתה עצבני כל כך ולא ידעתי על מה אתה מדבר. ועתה עמית, נשארו לי רק תמונות, מכתבים, זיכרונות ודמיונות.
אתה עמדי בכל - במחשבה, בדיבורים ובעשייה. עתה בכל שמחה יהיה מהול עצב, בכי וכאב.
בזיכרוננו תמיד תישאר צעיר, יפה ומלא מרץ.
אני שמחה שאהבת את החיים. ששמחת בהם והספקת לעשות רבות והלב בוכה על שנגדעו בתחילת פריחתך.
כאשר אני נשאלת כמה ילדים יש לי, אני נעצרת וחושבת מה רשאית וצריכה אני לענות. בייחוד כאשר אני נשאלת במשרד ממשלתי. מבחינת החוק היבש תשובתי צריכה להיות שלושה, אך הלב זועק - לי יש ארבעה ילדים. תמיד.
אוהבת אותך, תמיד.
אמא