ג'יל וייל ז"ל

קורות חיים

בנם של לוסט ופרדריק. נולד ביום י"ד בתשרי תשי"ח (9.10.1957) בפריז, בירת צרפת. ילד שני להוריו, אח של קטי (טליה).

ג'יל גדל והתחנך בפריז, למד בבתי ספר מקומיים. ילד שובב ופרוע, מלא שמחת חיים. אהבתו הגדולה הייתה לסוסים, ומגיל צעיר למד לרכב והקדיש את מרבית זמנו לרכיבה ולטיפול בסוסים.

בשנת 1970, בהיותו כבן שלוש-עשרה, עלתה המשפחה ארצה מתוך ציונות ואהבת הארץ. הם הקימו את ביתם בחיפה והוא השתלב בלימודי חטיבה ותיכון ב"בית הספר הריאלי העברי" בעיר. תלמיד נבון, שיצר קשרים חברתיים בקלות והיה אהוד על סובביו.

ספורטאי חובב, נהנה לעסוק בתחומי ספורט שונים והצטיין בקפיצה לרוחק. נהנה מאוד לשמוע מוזיקה, היה בעל כישרון מוזיקלי וניגן בגיטרה.

אהבתו הגדולה לרכיבה לא דעכה כשבגר, ובזמנו הפנוי בילה שעות ארוכות בחוות סוסים בקיסריה, רוכב ומטפל בחיות. בחופשותיו מהלימודים שימש כמדריך רכיבה בחווה.

בפברואר 1975 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל שריון. לאחר שעבר הכשרות שונות שימש כמפקד טנק, הפגין מקצועיות ומסירות במילוי תפקידו.

בתחילת 1978, כחודשיים לפני תום שירותו הסדיר, באחד מימי פעילות היחידה בגזרה הצפונית בגבול לבנון עסק עם צוותו בטיפול בטנק לאחר משימה מבצעית ונפצע באורח קשה כשפגע בו חלק כבד. הוא הובהל לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "רמב"ם" בחיפה ומשם להמשך טיפול בבית החולים "שיבא" בתל השומר. נתמך כל העת בבני משפחתו, אושפז לתקופה ארוכה ולאחריה הועבר למרכז שיקום שם שהה שמונה חודשים.

גישתו האופטימית והפרקטית לחיים ונחישותו להתנהל בעצמאות וללא תלות באחר סייעו לו בהתמודדותו עם הנכות שנגרמה לו עקב הפציעה. הפגין חוסן פיזי ונפשי מתובל בהמון הומור שחור, סיפרו אוהביו: "ג'יל החליט שצריך לחיות עם מה שיש והשמיים היו בשבילו ללא גבולות. הנכות לא הגבילה אותו מבחינתו. התנהלותו הייתה מלאה בהומור שחור וגם עם חבריו היה צוחק על פציעתו ועל נכותו".

לאחר שחרורו ממרכז השיקום, עבר לגור בבית הוריו והתחיל ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה ב"אוניברסיטת חיפה". לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו, החליט להמשיך ולהעמיק בתחום והתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית ב"אוניברסיטת בר אילן". "הוא נסע כל יום מחיפה לבר אילן לבד" סיפרו אוהביו, "זו הייתה האוניברסיטה היחידה בה למדו את התואר הזה אליו התקבל מבין מועמדים רבים. היה לו חשוב לנסוע עצמאית ללימודים ולהסתדר בכוחות עצמו". עבודת התזה שלו עסקה בנושא שיקום ועם סיום לימודיו בהצטיינות החל התמחות במחלקת השיקום האורטופדי בבית החולים "שיבא" בתל השומר.

במקביל עם לימודיו, הקים זוגיות אוהבת עם אלישבע. לשניים הייתה היכרות מוקדמת עוד מנעוריהם בחיפה, הקשר ביניהם התחזק בימי ההתמחות של ג'יל כפסיכולוג שיקומי. בשנת 1987 הם נישאו והקימו ביתם בקיסריה. היה בן זוג תומך ומפרגן . בני הזוג חלקו קשר אוהב וקרוב, נהנים מהומור משותף, מחופשות בחו"ל ומבילוי יחד.

בשנת 1990, עם סיום ההתמחות, הקימו בני הזוג חוות סוסים במושב בית חנניה הסמוך לקיסריה, חוות "אורוות הקיסר", ובכך הגשימו את חלומו של גי'ל לעסוק בטיפול ובשיקום לצד עבודה עם סוסים. סיפרה אלישבע: "ג'יל היה עצמאי וניהל את תחומי האחריות שלו בחווה לבדו. הוא מאוד האמין שהנכות היא בראש". לצד עבודתו בחווה הִרבה לבקר בבתי חולים, תומך באנשים שהתבשרו על נכותם, חולק עימם מניסיונו והשכלתו המקצועית ומעודד את רוחם.

בשנת 1993 נולד לזוג בנם - רועי. הי אב דואג ואוהב, הקפיד להיות מעורב ונוכח בחייו ולא נתן לנכותו להגביל אותו. השניים נהנו להשתובב ולהשתולל יחד והרבו לבלות זמן איכות משותף.

איש משפחה מסור, הקפיד לשמור על קשרים הדוקים עם בני משפחתו המורחבת. הקשר שחלק עם אימו היה קרוב במיוחד והם הפגינו מסירות יוצאת דופן האחד כלפי השני עד לפטירתה. קשריו עם אביו היו מצוינים ומדי סוף שבוע נהג האב להתארח בביתם. עם אחותו שמר על קשר קרוב, התייחס לילדיה כאילו היו ילדיו שלו.

בשנת 2012 נדרש לעבור הליך רפואי לאחריו אושפז לתקופה ארוכה בבית החולים "שיבא" בתל השומר.

ג'יל וייל נפטר ביום ט"ז בשבט תשע"ג (27.1.2013). בן חמישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין חיפה שדה-יהושע. הותיר אחריו אישה ובן, אב ואחות.

ספדה לו אלישבע: "ג'יל חי חיים מלאים לגמרי למרות ועל אף נכותו, הוא השיג את כל מה שרצה".

כתבה צביה חברתו: "ג'ילו יקר אתה חסר, מאוד חסר כולנו. מתגעגעים אליך ולא שוכחים אותך, אתה תמיד נוכח".

חוה חברתו כתבה: "ג'יל אזכור אותך, כל עוד אני חיה. שומעת את ז'ו דאסן ורואה אותך מול העיניים, אזכור אותך תמיד".

בני משפחתו ערכו ספר לזכרו, המאגד תמונות מכל תקופות חייו לצד דברי אוהביו.