קורות חיים
בן מילנה ויוסף. נולד ביום ט' בניסן תשי"ב (4.4.1952) בצ'כיה (אז – חלק מצ'כוסלובקיה).
גיורא גדל והתחנך בעיר אוסטרבה שבמזרח המדינה. הוריו עבדו קשה ונעדרו שעות ארוכות מהבית וסבתו, אם אביו, עזרה בטיפול בו. הוא גדל להיות נער עצמאי, תלמיד טוב ועסק בענף רכיבה על אופני מרוץ.
בסופי השבוע בילה עם הוריו בכפר, שם התגוררו הורי אימו. השהות בכפר המוקף הרים וטבע הייתה חביבה עליו.
בגיל שתים-עשרה נפרדו הוריו, והוא נשאר לגור עם אימו. אביו נישא בשנית ונולדו לו שני בנים, דוד ואיבו - אחים למחצה לגיורא.
כשהיה בן ארבע-עשרה עלה ארצה עם אימו. היא נישאה בשנית לחבר ילדות שלה שחי בקיבוץ החותרים, ושם הם קבעו את ביתם. בקיבוץ נולדה אחותו למחצה, דניאלה.
הקליטה של גיורא בארץ לוותה בקשיים של רכישת שפה חדשה, השתלבות בקרב חברת הנוער ולינה נפרדת מאימו, ואולם כעבור זמן היה למרכז החבורה.
גיורא אהב מאוד את הים ואת רכס הכרמל – שניהם סמוכים לקיבוץ, הוא נהג לטייל בסביבה והמשיך לרכוב בהנאה על אופניו שהביא עימו מצ'כיה.
בנובמבר 1970 התגייס לצה"ל והתנדב לחטיבת הצנחנים. הוא בלט במראה האירופי שלו והיה מסודר מאוד, ממושמע ואחראי. אלי, חברו למחלקה, כתב: "בכל מצב עומד על הרגליים במראה צעיר ואצילי עם חיוך אירופי כובש המֵמס כל קושי. במסדרי המפקד מוכן לפני הזמן, ובדקות שנותרו למסדר עזרת לי לארגן את הברדק שעל מיטתי". עד מהרה היה ל"מסמר המחלקה" ורכש חברים רבים.
בשנת 1972, בתרגיל כלל צה"לי גדול, הסתבך צנחן אחר במצנחו במהלך צניחה, וגיורא נפל כְּנֵר, שכן מצנחו לא נפתח כשורה. הוא נפצע קשה עם שברים בעמוד השדרה וברגליים והובהל לבית החולים "שיבא" בתל השומר עם שיתוק בפלג גופו התחתון.
בבית החולים עבר במשך שנתיים שיקום מורכב שכלל ניתוחים וטיפולים רפואיים. במהלכו גמלה בליבו ההחלטה שבסופו של דבר יצא מ"שיבא" זקוף על שתי רגליו למרות הכול. כך אכן קרה, ועם שחרורו מבית החולים אמר הרופא המטפל להורים: "אנחנו עשינו כל מה שיכולנו מבחינה רפואית, אך העובדה שגיורא עומד על רגליו היא רק בזכותו ובזכות כוח הרצון שלו". אף על פי ששיקומו המוצלח כל כך נחשב לנס רפואי, הוא נותר עם מגבלות תפקודיות קשות והוגדר נכה צה"ל.
לאחר השיקום הארוך יצא ללימודים גבוהים. תחילה למד לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת חיפה, אותו סיים בהצטיינות, ולאחר מכן המשיך לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים.
במאי 1980 נישא לחיה. לשניים נולדו שני ילדים – ענבל ושחר. הם הצטרפו לשני ילדיה של חיה מנישואים קודמים, טל וגבי, ולכולם היה גיורא אב אוהב ומסור. הבית שימש לו מעין מפלט מחייו העמוסים. איש משפחה חם, אוהב ונותן היה, אהב להיות עם ילדיו, לטייל ולבלות איתם ולשוחח עימם. כשהיו קטנים סיפר להם סיפורים לפני השינה פרי דמיונו. ככל שבגרו, הצליח יותר ויותר לשוחח עימם לעומק, להקשיב, לחבק ולנשק.
בתחילת דרכו המקצועית עבד בתור כלכלן. בשנים 1980–1992 עבד בתל אביב כמנהל הייצוא של חברת "ירדן", חברה לייצוא מזון כשר ממפעלים קיבוציים בישראל לאוכלוסייה יהודית שומרת מסורת באירופה ובארצות הברית.
בשנת 1992 חזר לקיבוץ החותרים ועבד במפעל "רשתופלסט", כמנהל מפעל ולאחר מכן כמנהל ייצוא. בצ'כיה הקים את Fatra, חברה בת של המפעל, יצר קשרים עם לקוחות בחו"ל והיה אחראי לפרויקטים חדשים ולפיתוח מוצרים. במסגרת העבודה טס לחו"ל לפחות פעם בחודש לשבוע עד עשרה ימים. אריאל, מנהל המפעל, כתב: "ללא הרבה מילים וגינונים יצרה העבודה המשותפת עם גיורא סוג של שותפות אינטימית מאוד מיוחדת עבור שנינו. נהניתי לעבוד עם גיורא ולהרגיש שאנחנו יוצרים ביחד נדבך נוסף שיחזק את החברה ויבטיח קיום טוב יותר ... הוא היה איש מיוחד שאפיינו אותו מקצוענות, חוזק עמידה בלתי רגיל ומוטיבציה בלתי נדלית להצליח ולהגיע הכי רחוק שאפשר ... דבר לא עמד בדרכו". גיורא אהב את עבודתו והמשיך לעבוד עד יומו האחרון.
גיורא היה ספורטאי בכל נימי נפשו. הוא רכב על אופניים, שיחק טניס, צלל וגלש בסקי כמה פעמים בשנה – אהבה שנותרה בו עוד מילדותו. את הים אהב מאוד, ושם נרגע.
כאיש ספר הִרבה לקרוא, אהב לשמוע מוזיקה, לאכול אוכל איכותי ולבשל. בתו ענבל כתבה: "אבא בישל מעדנים שלא מביישים אף מאסטר שף ואף מסעדת גורמה בעולם. החברים והחברות שלנו היו מקנאים ומלקקים את האצבעות כל פעם שהיינו מזמינים אותם לארוחה".
האחווה בין החברים מהיחידה נותרה חזקה לאורך כל חייו. לא רק שגיורא שמר עימם על קשר, אלא הוא יזם וארגן מפגשים משותפים. אחד החברים כתב: "הוא היה המפקד, הוא הוביל חבורה מדהימה של רֵעים לנשק במפגשים הקבועים שלנו ... דיבורו והתנהלותו שידרו עוצמה גדולה". אלי חברו סיפר שהוא לימד את החברים ש"אין חשבונות. אחים יודעים לסלוח".
בהווייתו היה בעל גינונים של צבר מחוספס ומצד שני היה אירופי ואיש העולם הגדול. צ'כיה מולדתו נשארה חקוקה עמוק בליבו, והיה בו געגוע חזק לנוף ילדותו. כמה פעמים בשנה נסע לנפוש בה בבקתה בהרים. השקט והטבע נתנו לו אוויר לנשימה וכוח להמשיך הלאה.
תמיד נהג להביע את דעתו ואת רצונו ולומר את שעל ליבו. את נפשו העדינה הסתיר תחת מעטה של חוש הומור, ציניות וסרקזם.
הרצון לחיות כאדם בריא, למרות הפציעה הקשה והמגבלות שליוו אותו, הדריך אותו כל חייו. במשך כארבעים שנה דקלם לעצמו מדי בוקר את המשפט "אני לא נכה", וזה מה ששידר לסביבתו. הוא שיקם את חייו, יזם פרויקטים בארץ ובחו"ל והשקיע במשפחתו. חבריו כינו אותו "פופאי" משום שתמיד יצא מנצח מעמדות שנראו לכול כחלשות. משימתו בחיים הייתה להתעלות על המגבלות, והוא עשה זאת בדרך אמיצה ומיוחדת. שחר בנו כתב, "זהו סיפור על איש שעשה את הבלתי יאומן, חי חיים שלמים על אף ולמרות הקשיים. אבא היה מאסטר גדול של החיים".
עם השנים הידרדרה בריאותו. הוא עבר ניתוחים וטיפולים בבית חולים וסבל מכאבי גב קשים. אט-אט הבין שחרף מאמציו לא יוכל לחזור לחייו הרגילים וייאלץ לעשות ויתורים, אך הוא אהב את החיים וידע למצוא סיפוק והנאה גם כך. חברו הקרוב סיפר שעם הזמן חש גיורא – אדם של יצירה, עשייה וריגושים – שהוא נהנה פחות ופחות מכל נפלאות החיים, ורצונו העז לחופש ולעצמאות לא אפשר לו לקבל את המצב.
גיורא פופ נפטר ביום ה' באלול תשע"ג (11.8.2013). בן שישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ החותרים. הותיר אישה, ילדים, נכדים, אחים ואחות.
כתב בנו: "נוח בשלום, אב יקר, חבר מדהים ומאסטר דגול. אוהב עד אין קץ, עצוב וכואב את מותך אך מנסה ומתאמץ להשתמש בכל הכלים ובכל המתנות שהשארת לי בכדי לא לסבול". והוסיף חבר: "ברקמתנו האנושית יש תאים ומשבי רוח של גיורא".