קורות חיים
בן בכור לבלה ואברהם. נולד ביום ט"ז בניסן תש"ו (17.4.1946) בפולין. אח לשושנה.
בסוף שנת 1947 הפליג עם הוריו מאיטליה לארץ ישראל באוניית המעפילים "כ"ט בנובמבר". לאחר שעברו תלאות בים, נעצרו על ידי הבריטים ונכלאו במחנה מעצר בקפריסין, הגיעו לארץ והתיישבו בעתלית. כאן נולדה אחותו הצעירה שושנה.
משה (מושיק) למד בבית הספר היסודי בעתלית ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר "קציני ים עכו" במגמת מכונות. הוא היה חברותי מאוד וצנוע, השתייך לחבורת נערים ששמרו על קשרי חברות קרובים והדוקים גם בשנות בגרותם. עימם אהב לשהות ולצאת לבילויים.
בשנת 1964, לאחר שסיים את לימודיו, התגייס לצה"ל ושובץ בחיל הים. במהלך השירות עבר טירונות, קורס מפקדי כיתה (מ"כים), קורס קצינים וקורס חובלים. בשנת 1966 מונה למפקד ספינת משמר ביחידת משמר הגבול בכנרת ולאחר מכן למפקד מחסן מנועים בבסיס הציוד והתובלה של חיל הים.
בשנת 1967 צורף כקצין מכונה אל פַּלְגת ספינות הטורפדו (סט"ר). באותה השנה נשלח לשרבורג שבצרפת כדי ללמוד את מערכת ספינות הטילים (סטי"ל) וחזר ארצה בסטי"ל "אילת" כצ'יף אנג'ניר (מהנדס בכיר). בתום השירות הסדיר המשיך לשירות קבע. הוא שימש כקצין אחזקה בפלגה 33 של שייטת הסטי"לים. בשנת 1969 השתתף כאיש צוות סטי"ל בפשיטה על ביירות שבלבנון וכן היה הקצין שקיבל את הסטי"לים שמולטו משרבורג בתקופת החרם הכלכלי שהטילה צרפת על ישראל.
מייד לאחר מלחמת ששת הימים, ביום 20.6.1967, נישא לבחירת ליבו עדנה. לשניים נולדו שלוש בנות – שרון, סתוית ולילך. מושיק היה בן זוג ואב מסור ואוהב. הוא היה אב וחבר טוב לבנותיו, תמיד עמד לצידן ורצה ללוות אותן בחוויותיהן של שנות הנעורים. בתו סתוית אמרה שהוא החשיב את יומו כטוב אם ביום זה היא או אחיותיה חוו הצלחה והנאה. הבנות ראו בו מורה דרך ודוגמה אישית.
בשנים 1970 עד 1974 נשלח מטעם הצבא ללימודי הנדסת מכונות בטכניון. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 הפסיק את לימודיו למשך חמישה חודשים והיה קצין תיאום בפלגה הטכנית בבסיס חיל הים בחיפה.
בתום לימודיו הוצב למשך שנתיים במפקדת חיל הים בתפקיד ראש מדור מנועים ומערכות במִספן ציוד. בשנת 1976 הועבר לשייטת 13 (הקומנדו הימי) לתפקיד מפקד מספנה, בתקופה זו גם השתתף בצלילות אנשי היחידה ברחבי הארץ. כעבור שנתיים חזר למספן ציוד לתפקיד ראש מדור כוננות, ולאחר מכן מונה לתפקיד ראש ענף מנועים. משנת 1980 ועד פרישתו מצה"ל בדרגת סגן-אלוף שירת במספנת חיל הים כמפקד פרויקטים. מפקדו תיאר אותו כקצין מקצועי מן המעלה הראשונה, "נכס יקר לצוות כולו" כדבריו, שניהל את מחלקתו ביעילות ובד בבד היה חברותי עם פקודיו ודאג לגבות אותם.
לאחר פרישתו מצה"ל בשנת 1986 ניהל את מפעלי "פיניציה זכוכית" במשך עשר שנים. לאחר מכן עמל על פיתוח פטנט לאריזת משטחי זכוכית שטוחה. האריזה החדשה הייתה עשויה מפולימר במקום מעץ, ויתרונה היה האפשרות למחזרה וההימנעות מכריתת עצים. הפטנט נבחן על ידי הטכניון ומוסדות אחרים ואושר לשימוש ברחבי העולם. הוא נחשף בתערוכה בין-לאומית בדיסלדורף שבגרמניה.
מושיק היה אדם עדין ומנומס. התנהלותו הייתה צנועה וענווה עם בני משפחתו, עם חבריו ועם יתר מכריו ועם זאת בלט בנוכחותו. הוא תואר כאוהב אדם, נוח לבריות, טוב לב, מלא בחמלה, ג'נטלמן, ישר ושמח בחלקו. שכניו סיפרו עליו שבכל עת שנזקקו לסיוע, התעניין במצבם והתייצב לעזור. הוא ניחן בחוש מוזיקלי ופצח בשירה בכל הזדמנות. כמו כן אהב לעסוק בספורט: שיחק כדורעף וכדורסל, שחה ורץ עם בנותיו במגרש של בית הספר.
ברבות הימים, כשנולדו הנכדים, הקדיש עצמו אליהם, והם נקשרו אליו בקשר אמיץ, כמו רעייתו ובנותיו. ביום הולדתה השבעים של רעייתו כתב לה: "חשוב לי שתדעי, אשתי היקרה מזה ארבעים ושמונה שנים / שממש קטן עלייך גיל השבעים. / אין לי ספק שעוד הרבה ימים יפים / מחכים לך ב'סטנד-ביי' עם שפע כיופים / עם יכולת וכוח ליהנות ולבלות / ולטייל גם מעבר לכל הגבולות. / עם אהבה וחום רבים סביבך / ונחת רוח ממשפחתך. / עם הרבה בריאות טובה / וחיים מלאי אושר ושלווה! באהבה רבה מבעלך".
בשנת 2000 חלה במחלה ממארת ועבר טיפולים קשים. אף על פי שהצליח להתגבר עליה, היא שבה והתפרצה. בפעם השלישית ידע שהטיפולים לא יועילו הרבה, השלים עם גזר הדין, לא התלונן ולא בא בתביעות. במשך שש-עשרה שנות ההתמודדות הוא לא שאל "מדוע דווקא אני?" אלא התמודד עם המחלה כאילו היה אדם בריא, בשקט ובחיוך, ובעצם כגיבור, עד לסיום חייו.
משה (מושיק) אייל נפטר ביום כ"ו באב תשע"ו (30.8.2016). בן שבעים היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיסריה. הותיר אישה, שלוש בנות, נכדים, נכדות ואחות.
רעייתו עדנה ספדה לו: "מושיק נפרד מאיתנו מוקדם מדי באמצע החיים, לאחר סבל נוראי ובשקט האופייני לו. היית ונשארת אהוב ונערץ על כל מי שהכיר אותך, קצין וג'נטלמן".
בתו כתבה: "הזמן הזה שאחרי, שאינך, הפך להרבה יותר קשה. לראשונה בחיי הבנתי שמה שהיה, כמו שהיה, היה הכי טוב, הכי שמח, משהו להשתוקק להחזיר ... מהיום שאינך עוד זה לקום כל בוקר לעוד יום בו באיזשהו רגע תעלה בי דמותך, תתעורר בי נוכחותך דרך שיר שאהבנו לשיר יחד, שחקנית שבחרנו לצפות בסרטיה, שיחות ועצות, מקומות שאהבנו, רעיונות יצירתיים והמצאות, ניחוח האפטרשייב שאפף את הבית בבקרים, הגינה ואפילו השקדים שהעדפת לקלות בעצמך ... כמה בת מזל שזכיתי שהיה לי אבא כמוך – לגדול איתך, באמצעותך ולצידך".
הוסיפה הרעיה עדנה: "אתה היית תמיד שקט, צנוע, רגיש, מקצועי ושקול. עברנו תקופה קשה ... אבל בהיותנו בתוך תקופה זו לא הרגשנו שום קושי. הכול נעשה באהבה וברצון להקל ולהנעים את המצב. חבל לי מאוד לאבד חבר יקר ואהוב כזה, אך כנראה זה מה שהגורל הכתיב. חיינו קרוב לחמישים שנה יחד בגן של שושנים.
אתה היית בעל, אבא, אח, סבא וחבר נאמן, ובשבילנו היית מלך העולם ...
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?"