מפקד דוד וול ז"ל

קורות חיים

בן ישראל ונעמי. נולד בתאריך ד' בתשרי תרפ"ה (2.10.1924) בדורטמונד אשר בגרמניה. הוריו היו יוצאי פולין ובעודו פעוט עברה המשפחה לאמדן, שם נתייתם מאביו בגיל שמונה שנים. סיים בית-ספר עממי של הקהילה היהודית באמדן, והיה חבר ב"ברית הנוער" של "הפועל המזרחי". מחוסר אפשרות להמשיך בלימודיו בבית-ספר תיכון באמדן, בגלל התגברות האנטישמיות, נסע לפרנקפורט ולמד שנתיים בישיבה, ואחר-כך הלך לקיבוץ הכשרת הנוער.

כשגורשה המשפחה באוקטובר 1938 בחזרה לפולין (ב"רכבת זבונשין" הידועה), הרגיש כי מחובתו להצטרף אליה, כדי להיות לעזר לאמו ושלוש אחיותיו הקטנות. הם נכלאו במחנה פליטים-מגורשים בפוזנא, ויום לפני פרוץ מלחמת-העולם שוחררו וקיוו להסתדר ולחדש את חיי השלוה בווארשה. אך המלחמה והאוייב הנאצי השיגום שם במהרה, ודויד טרח להביא מזון למשפחה.

בדרך רבת הרפתקאות וסכנות נמלטו אל קרוביהם לנאדבורנה שבאזור הכיבוש הרוסי שבמזרח-גליציה, וגם שם נטל עליו את עול פרנסת המשפחה. כך גם במשך שנה וחצי בסיביר, שהוגלו שמה בשל סירובם לקבל את הנתינות הסובייטית (דויד הכריע בדבר כדי שלא לאבד את התקווה לעלות ארצה). הוא עבד קשה מאוד לכלכל את אמו החולה ואת אחיותיו. לרגל הסכם סטלין-שיקורסקי שוחררו כנתיני פולין והורשו לצאת דרומה. בדרך חלו בטיפוס והוכנסו לבית-חולים בסמרקנד, שם נוספה לדויד דלקת קרום-המח. כשחזר אחרי חודש להכרתו, שוב לא מצא את אמו וגם אחיותיו נעלמו. בעודו חולה יצא לחפשן ואחרי טלטולים ותלאות מרובים במשך חצי שנה, נודע לו שהן מועבדות בפרך בקולחוז אוזבקי. בהשתדלותו נתקבלו הוא והן לבית-ילדים פולני, הועברו לטהרן ובשנת 1942 הגיעו ארצה.

בהכשרה, בחברת הנוער הדתי "במקוה ישראל", הצטרף לגרעין הקיבוצי ובקיץ 1945 הצטרף עם הגרעין לקבוצת כפר-עציון. כעבור שנה נשלח להשתלמות בקורס למכניקה עדינה שעל יד האוניברסיטה כדי להשתתף בעתיד בענף-עבודה זה בקבוצה. הצליח בלימודיו ואהב את המקצוע ולשם כך הסכים להיות מנותק בששת ימי השבוע מהקבוצה שהתערה בה. בינתיים מצא בין חברות הקבוצה נערה כלבבו.

משהחל המצור חזר לקבוצה, עבד בה בהתקנת מוקשים והשתתף בשמירה. מכתביו אל אחיותיו מעידים כי השלים באומץ-לב עם תלאות המצור וצערו העיקרי היה בשל גזירת החלוקה שהסגירה את הגוש למדינה ערבית. אחת היתה החלטתו להמשיך עד הסוף כי "לא נעזוב את גוש עציון". "מוכרחים אנו להמשיך ובעזרת השם נתגבר על הקשיים".

במארס באה דרישה מהאוניברסיטה שעובדי מכניקה עדינה יחזרו לירושלים לעבוד בתעשיות נשק, אך הוא סירב והמשיך להילחם להגנת כפר-עציון עד שנפל בעמדתו ביום נפול הגוש ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). בו ביום נפלה גם חברתו רחל זגלשטיין.

הועבר ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים.